<h1>ראבי"ה סימן אלף קי"ט</h1>
<h2>דף קיא.</h2>
ואין למלוח בכלי שהכלי נאסר מחמת הדם והרי [נעשה] שמנונית המובלע בו איסור ואוסרת לחתיכה הנמלחה בו אפילו בעוד שלא פלט כל דמו וצריך קליפה, כדמשמע מההיא דרב מרי בר רחל (קי"ב ע"ב) דציר טריפה אוסר אפילו בכלי מנוקב שחזק ונדבק מיד ונבלע. ואע"פ שיש לדחות דהא דאוסר בכלי מנוקב נמי הני מילי בתר דפליט דמו, הדעת מכרעת לאיסור כיון שהציר חזק וחמור ואסור מן התורה ולא נתפרש חילוק זה בתלמוד, וכל מידי דסריך מחמרינן ביה, דכחלא עילוי בישרא שרי בדיעבד (קי"א ע"א) משום דחלב שחוטה דרבנן הא לאו הכי אסור אע"ג דכל שעה ושעה פולט מכח האור ואפילו הסיר אותו קודם גמר צלייתו, וכדתנן (פסחים ע"ה ע"ב) נטף מרוטבו על החרס וחזר אליו יטול את מקומו, אע"ג שטרוד עדיין לפלוט את דמו, וכן אם נטף על הצלי או על המלוח חלב או חלב נאסר אפילו קודם שגמר פליטת דמו וצריך קליפה כפי אומד הפיעפוע, הלכך הכא נמי לא שנא. וראיתי שאין נזהרין בכך. ורבינו זקיני כתב להיתר ואין נ"ל. ואחרי שנאסרה חתיכה מחמת דם או מחמת כלי אין תקנה למלוח אותו ולהוציא הדם דאע"ג דגבי מלייתא אמרינן (שם ע"ד ע"א) כבולעו כך פולטו וקיימא לן מליח הרי הוא כרותח דצלי, הני מילי דמדמית להו היינו להחמיר כגון אם נמלחו יחדיו נבילה וכשירה דהוו להו כחם לתוך חם אבל להקל למימר במליחה כבולעו כך פולטו לא. ובמלייתא נמי לא אמרן אלא עם דרך צלייתו שמפליט ומבליע וחוזר ופולט אבל לאחר שנאסר כבר לא מהני ליה תו אפילו צלייה שנתקשה בו כבר האיסור.
<h2>דף קיא:</h2>
ואם נטף הדם שיוצא על ידי מליחה לכלי צריך הגעלה ואם כלי חרש הוא טעון שבירה דהוה ליה כקערה שמלח בה בשר וכההוא פינכא דהויא בי רב אמי דמלח בה בישרא ותברא. והילכך הגיגית שמניחין בה הבשר צריך להזהר שלא יתנו לתוכו שכר רותח או בשר רותח אלא א"כ הוגעלה. והמולחין על השלחן ומשהין כשיעור פליטה ושוב מכניסו לגיגית אין שוב בפליטתו שום איסור [ו]אף אם תפ[ו]ל אז חתיכה בציר שבשולי הכלי מותרת, ואם לאו מה שנוגע בציר צריך קליפה.
<h2>דף קיב:</h2>
אמר שמואל דגים ועופות שמלחן זה עם זה אסורין. ואסקינן אפילו בכלי מנוקב מיירי ודגים רפי' קרמייהו ועופות קמיטי דבעידנא דפלטי עופות בלעי דגים מינייהו. פי' לה בתשובות לגבי מעיים שנמלחו עם הבשר (סי' אלף וצ"ב). רש"י פירש אבל בשר ובשר כל זמן שהתחתון טרוד בפליטה אינו בולע ובהך דרב מרי (שם) פירש כל זמן שטרודין בפליטה אינו בולע ושניהם (באין) [נחין] יחד מפליטתן. ופליאה היא לדבריו (אין) [איך] מולחין חתיכה גדולה עם הקטנה ופעמים שהגדולה אחרונה במליחתה ושוכבת על הקטנה. ועוד כשמולחין ליבש פעמים נמצא ציר שזב מן העליונות בתוך גומות של חתיכות התחתונות כגון בצלעות וגם באחרות. וירא שמים ימלח על השלחן וישהא שם כשיעור צלייה ושוב יכניסם לגיגית למשמרת על גבי עצים. ובתשובות כתבתי. ויש אומרים שהקטנה פולטת ציר ואינה בולעת וכן בני מעיים עם הבשר וכן פסק רבינו יעב"ץ. וכן משמע מדנקט דגים רפי קרמייהו, הא לאו הכי פליטת צירן היה מונע שלא יבלעו דם העופות. ודבר פלא הוא שהרי דבר אחד הוא לבלוע עם פליטה כיון שאינו מאותו מין. ורבינו מורי אבי נמי פליג עליה. ורבינו תם נמי פירש הואיל ודגים רפי קרמייהו בולעין דם אע"ג דדמא מישרג שריג מה שאין כן בבשר ובשר שהן קשים. ולפי הסברא זו אם היה נמלח בשר על גבי בשר שכבר נמלח ימים רבים או על גבי בשר תפל וכן כבד ובשר היה מותר דדמא מישרג שריג. וכן יש לפרש הך דאמר שמואל (קי"ג ע"א) אין מניחין בשר מליח אלא על כלי מנוקב, פירוש על גבי קיסמים או (של) [על] מחצלת או בסל שראוי לזוב ממנו, רב ששת מלח גרמא גרמא תרי מאי טעמא לא דילמא פליט האי ובלע האי חד נמי פליט מהאי גיסא ובלע האי גיסא אלא לא שנא, פירוש להיתר. ור"ח כתב ליתא לדרב ששת ואפילו חתיכה טובא שרי וטעמא משום דדמא מישרג שריג. אבל רש"י פירש לא שנא ומותר וטעמא דכל זמן שטרודין לפלוט אינן בולעין וכשנח זה כבר נח זה. ויש לתמוה על דבריו איך יתכן זה בחתיכות הרבה או בחתיכה גדולה וקטנה. ובתשובות נמי כתוב אין מולחין בשר לח על גבי בשר יבש אפילו בכלי מנוקב לפי שהיבש אין לו מה לפלוט ובולע מן הדם. ולדבריו כשמולחין ליבש הרבה ביחד אין תקנה להכניסם ביחד עד שישהו על הדף כשיעור מליחה שהרי האחת מן הקודמת במליחתה פולטת דמה ואף צירה קודם התחלת פליטת האחרונה, לכך ראוי להזהר שיכניס האחרונה בתחילה כדי שתהא היא התחתונה וכן כולן האחרון אחרון קודם.
הטמאים לאסור צירן ורוטבן, בפרשת שרצים (ויקרא י"א) כתוב ושם נאמרו נמי עופות טמאים ודגים טמאים וחגבים טמאים ונבילה וטריפה דדרשינן להו בסיפרא מקרא דממעלי [ה]גרה וממפריסי הפרסה וגו'. וקל וחומר בחלב שהוא בכרת. וכן משמע בפרק העור והרוטב (ק"כ ע"א) בתחילתו.
<h2>דף קיג.</h2>
טהור מליח וטמא תפל מותר טמא מליח וטהור תפל אסור. ואם מלחן יחד [וסילקן מיד] קודם גמר פליטתן (וכו'), זקיני (סי' ער"ה) כתב שמותר. ואין נ"ל דציר נבילה חזק הוא ומבליע אפילו בכלי מנוקב ואפילו קודם גמר הפליטה, וכי מדייקת בהך דרב מרי בר רחל דאימלחה וכו' משמע כדברי כדפרישית לעיל. גירסת ירושלמי (תרומות פ"י ה"ה) דג טהור תפל שכבשו עם דג טמא מליח אסור תני רב חייא מדיחו ומותר אמר (רבינא) [ר' מנא] מאן דמתיר בשכבשן כאחת ומאן דאסר בשכבשן בזה אחר זה תדע לך שהוא כן דתניא או במי תרומה אסור לא כשכבשם זה אחר זה. ולא עמדתי יפה על פתרונו.
ושמעתי נמי מרבינו אבא מרי שקיבל מן הראשונים שכל בשר ששהא ג' ימים מעת לעת שלא נינקר ונמלח ששוב אינו פולט דמו שנתקשה איסור חלב ודם בתוכו. ובתשובות מעשה שנמלחו שתי עופות יחד ואחרי ששהו שיעור פליטה נתנום בכלי ושוב נמצא תחתיהן בשולי הכלי ציר והתירום שכיון ששהו כשיעור, מוהל בעלמא הוא. ונ"ל דהא דלא אמרינן דהמלח [י]אסור הכלי כיון שלא הודח הדחה אחרונה וכן בשר לבשר שאצלו או לחתיכה (או החתיכה) עצמה אחרי גומרה פליטתה (דלא) [ולא] אמרינן שיחזור המלח שעליה ויאסרנה אם (לא) [אין לו] מקום (שזוב) [שוב] לזוב, היינו טעמא משום שמליח הרי הוא כרותח היינו דווקא בעוד שהמלח בכוחו אבל אחרי שנתמלא מכח הדם שמשך לחוץ (אלא) [אליו] פסק כוחו כיון (שאינו יבש) [שנתייבש] והוה ליה כצונן. ולכך הורגלו להשים הבשר בכלי ושוב לשפוך המים עליו לכלי. והמחמיר לתת המים תחילה תבא עליו ברכה כי מנהג כשר הוא.
